דברים ט״ז חגים ושמחה

דברים ט״ז – חגים ושמחה

איזה כיף – החג מגיע. מי לא אוהב חגים? מי לא אוהב לשמוח?

וכאן התורה אף מציינת חיוב לשמוח. בדרך כלל, חיוב פירושו דבר שאיננו אוהבים לעשות ומחייבים אותנו בו. אבל חיוב לשמוח?

לא רק שאנחנו שמחים – אלא שבכך אנחנו מקיימים את רצונו של מקום. אין לך שמחה גדולה מזו.

התורה פותחת פרק זה בחג המגיע בחודש האביב, ומדגישה שצריך לדאוג שהוא אכן יישאר באביב, ככתוב: “שמור את חודש האביב”. וכפי שאומר רש״י: שמור שיהיה ראוי לאביב – להקריב בו את קרבן העומר. את העומר מקריבים ביום הראשון שלאחר החג, ביום הראשון של חול המועד, ומכאן מתחילים לספור ארבעים ותשעה ימים עד חג השבועות.

מצוות חג הפסח וחג השבועות

מצוות אלו כוללות את הקרבת קרבן הפסח, איסור אכילת חמץ שבעת ימים, והקרבת קרבן הפסח דווקא במקום המשכן.

ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי – עצרת.

שבעה שבועות תספור – זוהי מצוות ספירת העומר, יום־יום, ולאחר מכן: “ועשית חג שבועות לה' אלוקיך”.

שמחה

שלוש פעמים נאמר בפרק זה עניין השמחה:

וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אלוקיך אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ וגו׳

וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ

… כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ ה' אלוקיך בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ

השמחה איננה מוזכרת כאן רק כחוויה פרטית. התורה מדגישה שוב ושוב: שמחה עם הגר, היתום והאלמנה אשר בקרבך.

מדרש אגדה – שמחה כנגד שמחה

ומדרש אגדה על הפסוק:
אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה –
יש כאן ארבע כנגד ארבע:

1. אתה

2. בנך

3. בתך

4. עבדך

וכנגדם:

1. הלוי

2. הגר

3. היתום

4. האלמנה

וז״ל מדרש אגדה:
“ושמחת לפני ה' אלוקיך. לי יש ד' בני בית – לוי, גר, יתום ואלמנה. ולך יש ד' בני בית – בן ובת, עבד ואמה. אם אתה משמח את שלי – אני משמח את שלך.”

רמב"ם הלכות שביתת יום טוב ו' יז וז"ל ... וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו.

והלכה יח: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

הרמב"ם מוציא דברים אלו מהפסוקים כמו שכותב המגיד משנה וז"ל "דברים אלו מבוארים בכתוב..."

מצד אחד השמחה היא שמחה של בשר ויין אבל צריך שמחה של מצוה, זה לא רק לשמוח במה שיש לך אלא גם לתת לעני,

צריך להבין עניין השמחה ומדוע היא רק עם העני?

הנבואה שורה רק מתוך שמחה כמו שרואים אצל יעקב אבינו כשאומרים לו שיוסף חי כתוב "ותחי רוח יעקב".

תרגום אונקלוס : וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן: וכך מביא רש"י שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה, שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנּוּ

שכל אותם 22 שנים שנלקח יוסף פרשה מיעקב הנבואה מפני שהיה בצער

וכלשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל, ב).

יש שני סוגי שמחה: שמחה של מצוה ושמחה שאינה של מצוה, ונבאר את ההבדל ביניהן.

וז"ל הגמ' שבת ל: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה.... וּמַאי ״דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה״? כְּתִיב: ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״, וּכְתִיב ״לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״! כְּתִיב ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וּכְתִיב ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה! לָא קַשְׁיָא ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״: טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְ״לִשְׁחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״ — זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״

רש"י שמחה של מצוה - כגון הכנסת כלה:

וכן מצאנו בדברי הרמב״ם בעניין השמחה ברגלים, שהוא מבחין בין שמחה של מצוה לבין שמחה שאינה של מצוה: שמחה של מצוה היא שמחה שבה האדם שמח בעצמו וגם משמח את הנצרכים.

וז"ל רמב"ם שביתת יו"ט פרק ו . ..וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם:

יש אפשרות לשמוח אבל זה לא יהיה שמחה של מצוה, שהוא ע"י שאוכל בשר ולקטנים קליות ולנשים בגדים אבל זה לא יהיה שמחה של מצוה אלא שמחת כריסו כמו שהרמב"ם אומר, וזה הוא שמחה של קלון.

וצריך להבין מדוע השמחה נקשרת דווקא עם העניים. ניתן לומר שיש בכך עניין רוחני, וכפי שכתוב במדרש שהם כביכול בני ביתו של הקב״ה, וכאשר אתה משמח את שלו – הוא משמח את שלך, אבל אפשר לומר שיש כאן גם עניין מעשי שהשמחה האישית שלך היא לא שמחה אם אתה לא משמח.

וכמו שאומר רבי נחמן שזה הוא עניין השמחה שחוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות, ואז תיהיה השמחה שלמה וז"ל:

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כג - בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה

בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל פִּי מָשָׁל

שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים

אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ

שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה

וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים

וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן

כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה

כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ

אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד

אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא

לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה

בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה

שֶׁיְּהַפֵּך הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִים לְשִׂמְחָה

כְּדֶרֶך הַבָּא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה

שֶׁאָז מִגּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה

מְהַפֵּך כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה

נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה

וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ לְתוֹך הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"

שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה

כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶך הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל

אֲבָל צָרִיך לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא

וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹך הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ" וְכוּ'

שֶׁהַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה

שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה

לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם לְתוֹך הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל

כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא

שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה

וְעַל כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה

עַל כֵּן צָרִיך לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹך הַקְּדֻשָּׁה

דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה

בְּעַל כָּרְחָם, כַּנַּ"ל

אבל יש כאן גם עניין של טבע שהשם ברא את האדם, שהאדם שמח כשהוא נותן לאחר

יש מחקרים שמראים: לא רק כמה כסף יש לאדם משפיע על רמת האושר שלו, אלא איך הוא מוציא אותו. אנשים שמוציאים כסף על אחרים (prosocial spending) מדווחים על יותר אושר מאשר אנשים שמוציאים את אותו כסף על עצמם, גם כשמדובר בסכומים קטנים כמו 5 או 20 דולר.​

ניסויים עיקריים

• בניסוי בקמפוס נתנו לנבדקים 5 או 20 דולר וביקשו מהם להוציא את הכסף על עצמם או על מישהו אחר עד סוף היום. אלה שהוציאו על אחרים היו שמחים יותר, בלי קשר לסכום שקיבלו. מעניין שרוב האנשים מנחשים דווקא שיישמחו יותר אם יוציאו על עצמם וסכום גבוה יותר.​

• נבדקו 136 מדינות: ב־120 מהן נמצא קשר חיובי בין נתינה לבין אושר, גם אחרי בקרה על הכנסה ונתונים דמוגרפיים, גם במדינות עניות.​

• בקנדה ודרום אפריקה נתנו לנבדקים לבחור "שקית ממתקים" לעצמם או לילד חולה בבית חולים. מי שקנה לילד חולה היה שמח יותר, אפילו כשחלקם דיווחו שאין להם מספיק כסף לאוכל.​

• עם פעוטות בני כשנתיים, נתנו להם חטיפים, וביקשו שיתנו אחד לבובת־משחק. הילדים היו הכי שמחים כשהם נתנו לבובה דווקא מתוך החטיפים שלהם, ולא מחטיף נוסף ש"הניסויָנית מצאה".​

מתי נתינה מגבירה שמחה?

המחברים משתמשים בתיאוריית ההגדרה העצמית (Self-Determination Theory) ומסבירים שנתינה תורמת לאושר במיוחד כשהיא ממלאת שלוש צרכים בסיסיים:​

• קשר (Relatedness): נתינה שמעמיקה קשר עם אדם אחר, כמו לקנות קפה לחבר ולשבת יחד, מגבירה את השמחה יותר מנתינה ללא קשר אישי.​

• מסוגלות (Competence): נתינה שברור מה ההשפעה שלה (כמו ארגון שמבטיח ש־10 דולר שווים רשת יתושים לילד) גורמת לנותן להרגיש אפקטיבי, ולכן שמח יותר.​

• אוטונומיה (Autonomy): כשנתינה נעשית מבחירה חופשית ולא מתוך כפייה (למשל תרומה מרצון לעומת חובה), נצפית פעילות גדולה יותר במרכזי התגמול במוח ועלייה גדולה יותר במצב הרוח.​

זהו הטבע שברא ה' את האדם שהוא שמח רק כשמשמח

עוד מקורות בעניין השמחה מ הרב שמריהו ליב הורביץ (מדות ודעות):

ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. - השמחה היא טובה לבריאת האדם, בריאת הגוף ובריאת הנפש, ושלמה אמר: לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י"ז, כ"ב), ואיזהו עשיר? השמח בחלקו (אבות פ"ד), וכתוב שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב (תהלים לב, י"א), וכתוב ישמח לב מבקשי ה' (דהי"א ט"ז, י') והשמחה היא הכנה גדולה לרוח הקדש, כמאמרם ז"ל, אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל'), ואמרו (שם) ושבח אני את השמחה (קהלת ה', ט'), - זו שמחה של מצוה, והיו שמחים בחג הסכות בבית המקדש בשמחת בית השואבה ומי שלא ראה אותה שמחה לא ראה שמחה מימיו (סוכה נ"א, נ"ג), ודוד המלך היה מפזז ומכרכר לפני ארון ה' (ש"ב ו', כ"ב). והעיקר היא שמחה רוחנית, כמו שספרו לנו חז"ל: "מעשה בר' אבוהו שבא לטבריא, ראו אותו תלמידי ר' יוחנן שפניו מאירין, א"ל לר"י ר' אבוהו מצא מציאה, להכי פניו צהובין, אמר ר' יוחנן לר' אבוהו איזהו דבר חדש ששמעת שיש לך הנאה ממנו? א"ל תוספתא ישנה, שלא ראה אותה מימיו, וראה בה דברים חדשים וישמח בה... (ירושלמי שקלים פ"ג, עי' נדרים מ"ט) ודרשו עה"כ וילכו לאהליהם שמחים - שנהנו מזיו השכינה (שבת ל'), ואמרו אין שמחה ממתנת לאדם (תנחומא, שמיני), ובזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא, אסור ליה לבר נש למחדי ולאחזאה חידו (זוהר, במדבר קי"ח). "השמחה היא עיקר גדול בעבודת השם, והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה, ואומר (תהלים ס"ח ד') וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, ואמרו (מדרש שוחר טוב) אמר רב: "כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך, שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א' ד') משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך - יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו, ואומר (תהלים קמ"ט ב') ישמח ישראל בעושיו, ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (תהלים ק"ד ל"ד) יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה', ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" (מסילת ישרים, לרמח"ל, פרק י"ט). אין עצבות לפני הקב"ה, דכתיב עוז וחדוה במקומו (חגיגה פ"ק דף ה'), וסתם מוכר עצב אמרו חז"ל, מי שמכר את נשמתו וכל היקר וקדוש לו הוא עצב, ודל. ומצות עשה היא לשמוח ברגלים שנאמר ושמחת בחגך, והשמחה שישמח אדם בעשיית המצוה עבודה גדולה היא, ומצוה לשמח עניים ומרי נפש וביחוד בשמחת יום טוב (פסחים ק"ט, חגיגה ו', קדושין ל"ד, רמב"ם הלכות חגיגה פ"א והל' שביתת יו"ט פ"ו, סה"מ מ"ע נ"ד, סמ"ג עשין רכ"ט, או"ח סי' תקכ"ט). המקובלים הראשונים מגביהים את מעלת העצבות: "היגון הגדול יתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב, ונפשו תהיה מרה לו" (ספר החרדים בשם רבנו יונה), "כל תענוגי העולם הזה נמשכו מהקליפות" (ראשית חכמה, שער הקדושה), "ולכן אין ראוי לשמוח בשמחת העולם הזה" (שם, שער האהבה), ומי שנהנה מן העולם "יאבד עולם נצחי למען הנאה מועטת" (מנורת המאור, נר ב' כלל ב', ח"ב, פ"ג). וגם האר"י הקדוש שהשמחה היא לפי דעתו "מצד הקדושה" (שער הקדושה, חלק ב'), בכל זה "להשיג השגה (אלהית) אין טוב לאדם כי אם להרבות בכל האפשר בבכיה על כל דבר בדמעות שליש (אוצרות חיים, שער יחודים, פרק ה'). אבל בא הבעש"ט ז"ל ומגנה את העצבות ומשבח את השמחה, "כונת היצר להפיל את האדם במדת העצבות ולבטל על ידה מעבודת הבורא יתברך" (צואת הריב"ש), ויש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה (כתר שם טוב. - עיין בצפנת פענח, תרומה. שארית ישראל לקוטי שער התקשרות). וגם תלמידי הבעש"ט נותנים ערך גדול מאד להשמחה (עיין תולדות יעקב יוסף, משפטים, ספר המדות לר"נ מברצלב, עצבות, לקוטי רמ"ל, ויקהל, לקוטים לר"פ מקארץ, פרי הארץ, דרכי צדק, בסופו, תניא, פרק כ"ו, ל"א, תורה אור, בשלח, תניא, פרק ל"ב, ל"ג, כ"ח, סידורו של הרב דף ל' ד"ה: להבין ענין תרומת הדשן, תורה אור וארא, בשלח, ויחי, וישב, לקוטי תורה בהעלותך, קונטרס ההתפעלות). בסוף המאה הי"ט למספרם נוסדה באמריקה כתה דתית חדשה, שיסוד תורתה הוא להתרחק עד כמה שאפשר מן העצבות, ולהתנהג ולחיות בשמחה רבה. הכתה הזאת הצליחה להתפשט במשך זמן קיומה הקצר בכל ארצות הברית ולחדור אל תוך כל שדרות העם. בראש הכתה הזאת עומדים חכמים והוגי דעות מפורסמים, והרבה מדבריהם על אדות השמחה בחיים הם ממש דברי החסידים (המו"ח). ובספר הזוהר אתה מוצא מאמרים בשבח השמחה והעליצות העליונה (ולדוגמא ראה זוהר ויצא קס"ג ע"א, יתרו פ"ד ע"ב, תצוה, קפ"ד ע"ב, אחרי נ"ו ע"א, פנחס כ"ב ע"א, ז"ח בראשית ט"ו ע"ב). ור' יהודה הלוי ז"ל אומר: בלי שמחה כמעט אי אפשר להודות ולהלל. כי כלל גדול ביד חסידי ישראל הוא "כי השבח הולך אחר השמחה" (כוזרי מאמר ג', י"א), "תורתנו נחלקת בין האהבה היראה והשמחה (כוזרי ה', ג', ג', י"א), ושמחה רוחנית פנימית מביאה לאהבת ה', כדברי מאמר נשגב ונהדר בקדש "יראתי מתוך שמחתי, שמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כל" (תנא דבי אליהו רבה ג'), כי "אהבת האל יתברך היא תכלית התבונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה" (חובות הלבבות פתיחה לשער י'). הרב הגאון הדרשן והפוסק ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל בעל "כרתי ופלתי" על יו"ד, כותב דברים של טעם על ערך השמחה ביהדות, מלהיב את הלבבות, ומוכיח כי מצוות בלי שמחה אין בהן טעם, ועד כמה חשוב ונחוץ לשמוח שמחה של מצוה (עיין יערות דבש, חלק ב' דף כ"ה ע"א). ועיין בדברי הרב הדרשן ר' צבי הירש מוויידיסלאוו בספרו "עשרה למאה" (דרוש ה') ובדברי הרב הדרשן החכם ר' מנחם ב"ר משה רבא זצ"ל בספרו "בית מועד" (דרוש י"ג). והכהן הגדול מאחיו הרב הגאון המובהק ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א כותב: "היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה, שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות ה' הוא נעלה ונשגב מכל סגולות מלכים ואוצרות אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"ל בספרו "אור ה'", לבסם את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה המטוהרת בטהרה העליונה, ויותר מזה דבר האר"י ז"ל למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירה באור קדשי קדשים - ביסוד שמחת המצות אשר לו" (אגרות ראי"ה מ"ו, צד )150.